012 סמייל טלקום בע"מ נ' זבורוב ואח'

פסק דין

1. בפני ערעורה של המערערת, על החלטת כבוד רשמת ההוצאה לפועל , דואני בהירי מיכל, שניתנה ביום 25.04.13 בתיק הוצאה לפועל שמספרו 01-03941-12-9 , בה קבעה כי יש לחייב את צד ג' , המערערת , בסכום הכרטיסים שנרכשו על ידי החייב , בהתייחס לתקופה מאז נמסר צו העיקול ובהתאם להוראות הצו.

עיקרי העובדות הצריכות לענייננו:

2. בין החייב, משיב 2 לבין המערערת קשרים עסקיים , משיב 2 רוכש מהמערערת , חברת 012 סמייל טלקום , כרטיסי חיוג לחו"ל .

בתאריך 13.02.12 קיבלה המערערת צו לעיקול והשיבה "אין חשבון".

בתאריך 18.05.12 ניתנה החלטת כבוד הרשמת כי תינתן תשובה בשנית, המערערת השיבה כי "אין נכסים לעיקול".

המשיב ביקש לזמן את נציג המערערת לחקירה , המערערת הגישה תגובתה בתאריך 04.12.12.

בתאריך 04.12.12 התקיים דיון בהתאם לסעיף 46 לחוק, בתאריך 06.01.13 הגיש השיב בקשה לחיוב צד ג' בהוצאות בהתאם לסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל.

בתאריך 25.04.13 ניתנה ההחלטה נשוא הערעור בה קבעה כבוד הרשמת כי יש לחייב את המערערת בסכום הכרטיסים שנרכשו על ידי החייב, בהתייחס לתקופה מאז נמסר צו העיקול ובהתאם להוראות הצו.

טענות המערערת:

3. המערערת טוענת כי שגתה כבוד הרשמת כאשר חייבה את המערערת בהתאם לסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, וזאת לאור פרשנותה השגויה ביחס למערכת היחסים בין הצדדים, וכי השאלה העקרונית האם ניתן לעקל ואם לאו במסגרת עסקת מזומן כלל לא עלתה ולא התקיים דיון של ממש במסגרת שאלה עקרונית זו, וכי כבוד הרשמת טעתה בהשתיתה החלטה על "מרווח" הזמן הקיים לעיתים של לכל היותר שעה בין מועד התשלום על ידי החייב לבין איסוף הכרטיסים, וכי שגתה כבוד הרשמת כאשר התעלמה מטענות המשיב לפיהן החלטה הקובעת כי עיקול כמו זה שהוטל על ידי הזוכה תפס רכוש כלשהו אצל המערערת הינה עקרונית ועלולה לפגוע קשות בכל יסודות המסחר התקינים.

המערערת טוענת כי שגתה כבוד הרשמת עת התעלמה לחלוטין מלוחות הזמנים ובחרה לצמצם

את הטענות לשאלה אם העיקול תפס או לא, וכי היה על כבוד הרשמת להתייחס בדיון לשוני בין עסקה שמתקיימת במזומן בד בבד, לבין עסקה ארוכת טווח, וכי הפגיעה במערערת אינה מידתית שכן חיסרון הכיס של המערערת הינו כפול, שכן המערערת פעם אחת מסרה את הכרטיסים לידי הלקוח, החייב, וגם נדרשת לשלם לידי הזוכה את תקבוליה בעבור הכרטיסים, וכי התוצאה המעשית היא העדפת זכות של בעל חוב על פני התנהלות מסחרית תקינה מבלי שהחוב נפרע , אלא שהוא עובר מבעל חוב אחד לאחר.

המערערת טוענת כי העיקול לא תפס כספים כלל, שכן לשיטתם של הזוכה ושל כבוד הרשמת העיקול היה תופס רק את הכרטיסים להם היה זכאי החייב במסגרת עסקאות המזומן, שכן הכספים שהתקבלו עבור הכרטיסים שייכים למערערת, ולכן ככל שהתנהלותה של המערערת היה בה משום הפרה של הצו הרי שההפרה הינה ביחס לכרטיסים בלבד ולכן הזוכה איננו זכאי לסכום כסף כלשהו מידי המערערת.

המערערת טוענת כי כאשר השיבה לעיקול כי "אין חשבון" עשתה זאת בהגינות ובתום לב, כאשר חזקה עליה כי לא הסתירה ולא ניסתה להסתיר דבר מהזוכה או מכבוד הרשמת, וכי המערערת סברה בשעתו וגם כיום כי אין לה כל כספים ו/או נכסים לעיקול השייכים ו/או מגיעים לידי החייב

ולכן פרשנות זו יכולה להיות בבחינת הצדק סביר.

המערערת טוענת כי עיון בהחלטתה של כבוד הרשמת מגלה כי אין איזון בין זכויות המערערת כצד שלישי להליך שאין לה קשר אליו לבין יתר הצדדים, וכי העיקול לא "תפס" נכסים כלל, שכן לשיטת המשיב וצד ג' העיקול היה תופס רק את הכרטיסים להם היה זכאי החייב ולא סכום כסף כלשהו, שכן התשלום עבור הכרטיסים שייך למערערת , לפיכך הרי שבכל מקרה ככל שהתנהלותה של המערערת יש בה משום הפרה של הצו הרי שההפרה הינה ביחס לכרטיסים בלבד ועל כן המשיב איננו זכאי לסכום כסף כלשהו מידי המערערת.

תגובת המשיב:

4. המשיב טוען כי המערערת ביצעה עסקאות עם משיב 2 בתקופה שמיום המצאת צו העיקול ובשלושת החודשים שלאחריו בהיקף של כ- 400,000 ₪ וזאת כפי שניתן ללמוד מהכרטסת שצורפה על ידי המערערת , כלומר, עסקאות בסך של כ- 400,000 ₪ עם החייב ועם שליחים מטעמו והכל תוך התעלמות מוחלטת מצווי העיקול של לשכת ההוצאה לפועל , הסתרת מידע מהותי והטעיית המשיב והכל מתוך אינטרס של המערערת וללא כל הצדק סביר , וכי גם לאחר שנחשף המידע המוטעה , המשיכה המערערת לעמוד בסירובה ולעקל את הכספים שהתקבלו.

המשיב טוען כי אם הייתה המערערת פועלת על פי צו העיקול, היה עליה לעקל לאלתר כל כסף ו/או זכות ו/או נכס אשר הגיע אליה מהחייב, שכן נכסים בהיקפים גדולים הגיעו לידי המערערת מהחייב, אך המערערת דאגה להכניס את החייב ליתרת חובה, כאשר ברור כי מדובר בחישוב מלאכותי, וכי אין מדובר בעסקת מזומן כלל ועיקר, שכן כבוד הרשמת בקביעה עובדתית קבעה כי אין מדובר בעסקת מזומן וכי חלף פרק זמן מרגע התשלום ועד לאיסוף הכרטיסים, וכי בהיקף עסקאות גדול של מאות אלפי שקלים, ניתן היה לעקל גם בעסקת מזומן והמערערת לא הציגה כל אסמכתא הסותרת טענה זו.